פאזל הדרדסים

במהלך הסופ"ש עשיתי סדר בבית. חיפשתי מה למיין, לסנן, להעיף.

שקר 🤥🤥🤥

האמת היא שחיפשתי מה להביא ל-7 המופלאים. מצאתי! פאזל של הדרדרסים שהקטנה שלי כבר לא תרכיב.

אני נכנס לכיתה,

ד' קולט את המתנה ביד שלי! העיניים שלו נדלקות, נגמר הסיפור! ☠️☠️☠️

באותו הרגע, הוא החליט שהמתנה הזאת היא בשבילו ורק בשבילו. בועט ברגליים, דוחף בידיים, מוודא שאף אחד לא יפריע לו להשלים לפחות הרכבה אחת מלאה של הפאזל לפני שהוא ישקול להתחלק בו...

האחרים אינטליגנטים מספיק כדי לאפשר לו את הנצחון הקטן הזה. "שיסיים להתלהב, אנחנו כבר נצטרף..."

הכל מחושב אצלם🙄

בראש😏

בשקט😶

בפעם השנייה שאנחנו מרכיבים את הפאזל, ד' השני מתקרב בעדינות,

מצחקק, מתחנחן, משחיל איזה 4-5 חלקים.

ד' רואה. אין לו בעיה עם זה. הוא מאפשר את זה. זה לא שהם דיברו על זה או משהו.

הם פשוט העבירו מסרים טלפתיים בתדר שרק הם היו עליו. 🙈🙉🙊

לא רק ד' השני נענה לאתגר הפאזל הגדול. גם א', שבדרך כלל משייטת לה ברחבי הכיתה כמו רקדנית בלט שאי אפשר לשמוע את הצעדים שלה, בין מקום הישיבה שלה לבין המסך הגדול לבין הברז במטבח עם זרם המים המרתק שלו, עצרה לידנו בדיוק ברגע הנכון כדי להשלים את 2 החלקים האחרונים של הפאזל. 💃💃💃

איזו עבודת צוות!

רגע, לא כל הצוות מרוצה. ע', זה שמתחרפן כש-ד' בוכה, הרגיש כנראה שהקדשתי מספיק זמן ל-ד'. הוא מתחיל לחוג סביבי במעגלים הולכים-וקטנים-הולכים-וקטנים,

מהדק את הטבעת,

כל שני סיבובים הוא מכפכף אותי קלות,

כאילו בטעות, ואז מקים אותי במשיכה אסטרטיבית ומוליך אותי לשולחן שלו. 💪💪💪

זו שעת סיפור מצולם ועכשיו רואים "הפיל שרצה להיות הכי". אנחנו מתיישבים, מתחילים את הסרט, ולפני שאני מבין,

ע' חושף את הבולבול, מעביר עליו איזה ליטוף ומכניס את אותה היד לפה שלי. 😱😱😱

בשנייה. פחות. וכל זה כשהוא מרותק למסך, מבסוט מהסרט, בכלל לא שם לב. או שדווקא כן שם לב וזה היה בכלל זובור על זה שאני חדש עם אוטיסטים?

עוד אני מתמודד עם סימני השאלה/קריאה שמסתובבים לי בראש בעקבות המחווה של ע', ו-ד' הבת יוצאת פתאום מהחדרון הקטן שבו המופלאים תולים את התיקים שלהם כל בוקר,

מאופרת כמו שרק ד' יודעת להתאפר. 🦄🦄🦄

הפעם הזאת שונה. הפעם ד' בחרה להתאפר בצבעי איפור לילדים. בדרך כלל היא עושה את זה עם טושים מחיקים, ולפעמים גם לא כל כך מחיקים. הולכת לנמנם במקום הישיבה שלה, על השולחן ש-ע' השני (לא זה שמתחרפן כש-ד' בוכה)

עמד עליו עד לפני שנייה. 🦵

ע' אוהב גבהים.

הוא מקפץ לו בקלילות מהחלון אל השולחן, מהשולחן לשולחן אחר ושוב אל החלון, מדי פעם מתרסק, קם, ממשיך לטפס, חוטף מכה, עובר למכשול הבא, צולח אותו, מתרסק, ממשיך לפינה הבאה של השולחן הבא.

הוא עוד יעבוד בקרקס, האקרובט הלוליין הזה...